ביאליק 19 – בית חווה שפירא

מהות הפרויקט: שימור מבנה היסטורי עם תוספות בניה

פרוגרמה: מגורים

סטטוס: בתכנון

שנת התחלה: 2015

יזם: פרטי

 

 

תיאור הפרוייקט:

הבניין נבנה בשטח מגרש של 1.1 דונם ברחוב ביאליק במרכז תל אביב ההיסטורית והמוכרזת כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו. העבודה כוללת את תכנון שימור בית המגורים ההיסטורי כפי שתוכנן במקור ע"י האדריכל יוסף ברלין. שימור המבנה החד קומתי הקיים (כ-350 מ"ר) ושחזור של הקומה העליונה שתוכננה לפי התכנון המקורי אך לא נבנתה מעולם. הסבת המבנה ההיסטורי לווילה עירונית מודרנית תוך תליית המבנה וחפירת מרתפים לשירות ומערכות תחת תכסית קומת הקרקע.

 

רקע:

בית חוה שפירא נבנה בשנת 1922 ותוכנן בסגנון מאופק, המדגים הן את השימוש של האדריכל יוסף ברלין ביסודות האדריכלות הקלאסית בתכנון מבנים בתקופה זו והן מקורות השראה אירופיים אופייניים לבנייה בתל-אביב בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. זוהי וילה עירונית בעלת חזית עם הדגשות אדריכליות אנכיות, ויחד עם זאת פשוט ונקי מקישוטים.

סיפורו של המבנה הינו יוצא דופן הן מבחינת הדמויות המעורבות בו לאורך השנים, והן מבחינת הפער שבין התכנון לביצוע: במקור תכנן האדר' יוסף ברלין מבנה בן 2 קומות זהות, ואילו בפועל בוצעה רק קומת הקרקע. אין בידינו כל מסמך המעיד על הסיבות לבניית קומה אחת בלבד, או אישור בדיעבד על ביצוע חלקי של התכנית.
מאידך, אילו היה נבנה הבית כמבנה בן 2 קומות היה קשה עוד יותר להסביר את גודלו ופארו כבית מגורים לגב' חוה שפירא. במשך 9 שנים שימש הבניין כסנטוריום, כ-8 שנים למגורי משפחת ישמעאילוף ובמשך כ-70 שנים שימש למגורים ולבית תפילה לאדמו"ר מהוסיטאין וקהילתו.

זמן קצר לאחר השלמת הבניה נמכר המבנה לדר' גרהארד שרייבמן , שהפך את המקום לבית חולים קטן ובית הבראה למחלימים "סנטוריום ת"א", ו"המבראה" לפי הצעתו של ביאליק עצמו (חיים נחמן ביאליק?). המקום נסגר בסוף שנות ה- 20 ושרייבמן עבר בשנת 1930 לארה"ב. אשתו, לאה שרייבמן מכרה ב- 1931 את המבנה למשפ' ישמעאילוף. אפרים ישמאילוף, מראשי קהילת אנוסי משהאד, שהגיע לא"י מברלין, הוסיף ובנה במקום בריכת נוי וכן סוכה על במת לבנים אדומות, העשיר ושינה את הגינון ובנה חדר כביסה על הגג. לאחר מותו עברה משפחתו להתגורר בבנין אחר ברח' אלנבי 93.
אלמנתו השכירה את המבנה הנדון לרב ישראל פרידמן, הידוע כאדמו"ר מהוסיאטין. הרב עלה לארץ מאוסטריה ב- 1938 לאחר שגברה בה האנטישמיות, יחד עם קבוצה מחסידיו. הוא הפך את הבנין ששכר למקום מגוריו והקצה את שטחו של אחד מהאולמות לבית התפילה של החסידות. לאחר מותו ב- 1948 המשיכו חסידיו להחזיק במקום ולהשתמש בו כבית תפילה ומרכז החסידות.

במקביל, בעקבות העדר דיירים קבועים שיתחזקו את המבנה, חלה התפוררות של חלקים שונים במבנה, כולל הגדרות המקיפות אותו. הוא הוגדר וסומן ע"י העיריה כמבנה מסוכן. למרות מצבו נשתמרו באופן יוצא דופן ציורי קיר ועיטורים בחללים הפנימיים.